חולד עירום

• בכדי למצוא את דרכם מתחת לאדמה משתמשים החולדים גם בחוש הריח המפותח שלהם, שהוא חוש מקובל יחסית, וגם בכיוון השדה מגנטי של כדור הארץ המסייע להם לדעת בדיוק באיזה כיוון הם הולכים. וכשהם הולכים, אגב, הם עושים זאת קדימה ואחורה באותה יעילות. כיוון שמחילותיהם צרות ואין תמיד מקום להסתובב, החולדים מסוגלים לנוע אחורה (ברוורס) ממש באותה יעילות בה הם הולכים קדימה. זכרו, הם במילא לא רואים לאן הם הולכים, אז לא כל-כך חשוב איפה נמצאות העיניים.
• פרט מעניין נוסף הוא שהחולד הערום אינו חש כאב כאשר הוא נפצע פציעה חיצונית (כוויות, שפשוף, חתכים). הם לעולם לא עולים אל פני האדמה, או לפחות לא אם זה תלוי בהם. כל משפחה חיה במערכת מחילות סגורה אשר בנויה ממספר חדרים בעלי תפקידים שונים, כמו חדר ילדים, חדרי שירותים וחדרי אכסון למזון, אשר ביניהם מקשרות מחילות. החולדים מותאמים לחלוטין לחייהם התת-קרקעיים, עד כדי כך שאם ימצאו את עצמם מעל פני האדמה לפרק זמן ממושך הם פשוט לא ישרדו.
• כיוון שאור השמש לעולם אינו מגיע אל תוך המחילות, ראייתם של החולדים מנוונת ועיניהם זעירות. בנוסף, כיוון שאור השמש אינו חודר אל המחילות, החולדים גם לא צריכים להגן על עצמם מפני השפעתה המזיקה של הקרינה ולכן אין להם כלל צבענים (פיגמנטים) ועורם הוא ורדרד-שקוף. גם אם היה להם צבע כלשהו, ממילא אף אחד לא היה רואה אותו בחושך.גם את הפרווה איבדו החולדים (ומכאן השם חולד עירום) משום שהם חיים באזור חם והצורך בבידוד כמעט ולא קיים. למעשה, האקלים המקומי והמחייה במחילות תת-קרקעיות אפשרה לחולד העירום לאבד כמעט לחלוטין את היכולת לווסת את טמפרטורת הגוף שלו באופן עצמאי, עוד תכונה יוצאת דופן בקרב היונקים, וכאשר בכל זאת מגיעים ימים קרים החולדים מווסתים את חום גופם באמצעים התנהגותיים, בדומה לזוחלים לדוגמא. גם בתחום התקשורת החולדים שונים ומשונים. מעבר לקולות וריח, שני ערוצי תקשורת מקובלים יותר, החולדים משתמשים גם בנקישות על הקרקע. בכדי להעביר מסרים לאורך מערכת המחילות החולדים נוקשים בראשיהם על דפנות המחילות ופרטים אחרים, המניחים את ראשם (יותר נכון את הלסת שלהם) על הדפנות, מרגישים את התנודות שיצרו הנקישות ומפענחים את המסר המוצפן. בעיה נוספת איתה מתמודדים החולדים עקב אורח חייהם התת-קרקעי, היא ריכוז החמצן הנמוך או ריכוז הפחמן הדו-חמצני הגבוה. כיוון שמערכת המחילות היא סגורה, האוורור בה מועט ואוויר טרי נכנס למחילות רק לעיתים רחוקות. החולדים הותאמו גם לתנאים אלו והם מסוגלים לשרוד בריכוזי גזים קיצוניים במיוחד. לדוגמא, בני-אדם מסוגלים לסבול ירידה בריכוז חמצן מ-21% (הריכוז הרגיל באטמוספרה) עד למינימום של כ-16% וגם לא ממש בנוחות. החולדים, לעומת זאת, מסוגלים לשרוד ואף להיות פעילים בריכוז של עד 8% חמצן. אבל לא מספיק לשרוד מתחת לאדמה, צריך גם לנוע. גם לכך יש לחולדים מספר התאמות מיוחדות. ראשית, שיניהם החותכות, המשמשות לחפירה ואכילה, נמצאות מחוץ לפה! למעשה, השפתיים נסגרות מאחורי השיניים החותכות וכך כאשר החולדים חופרים או מכרסמים מזון מתחת לאדמה, לא נכנס חול לפיהם.

צילום: שי בן עמי